top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר מוריה לוי

מה ואיך לזכור?

עודכן: 10 בינו׳ 2023

הזיכרון הראשון שלי, הוא אני, ילדה בת שלוש בחולצה וגרביונים לבנים, עומדת על שטיח ירוק מקיר לקיר וצופה בטלוויזיה. אצל הדודים, מיד לאחר הגיענו לגור בניו-יורק ליד ביתם. למה דווקא זה הדבר הראשון שאני זוכרת? אפשר לייחס את הזיכרון הראשון הזה לכך שאז הגענו לארץ חדשה, ולשינוי המשמעותי שחל בחיי; אפשר לייחס את הזיכרון לחוויית הטלוויזיה החדשה, פריט שעוד לא נראה בארצנו הקדושה (1967); ואפשר פשוט להסביר...שיש תמונה כזו בבית הורי, באחד האלבומים, ואולי אני לא באמת זוכרת את המציאות, אלא רק מכירה את התמונה, וחושבת שאני זוכרת...

זיכרון ארגוני, כמו זיכרון פרטי, הוא ערבוב של מציאות ואינטרפרטציה אישית שלנו את שאירע. זיכרונות החתונה שלי הם בראש, ומייצגים את התפיסה שלי את אותו הטקס והערב ששינוי את חיי. וזיכרונות החתונה שלי הם אוסף תמונות מאלבום המנציחים את אותו האירוע. מה נכון יותר?

כשאנו באים לעסוק בתהליכי ניהול ידע ארגוני, בתהליכי שימור ושיתוף ידע, מה חשוב שנתעד? את המציאות באופן אובייקטיבי ככל שנוכל, על ידי הקשבה למספר אנשים, קריאת חמרים והצלבתם לבירור אותה אמת אבסולוטית? או, אולי, את סיפורם של האנשים כפי שחוו אותו ותפסו אותם בראשם וליבם?

באופן לא מפתיע, אין תשובה אחת. לממד של הידע חשיבות עצומה, למימד החווייתי חשיבות לא פחותה. אך אם הורגלנו לחשוב, שיש נושאים בהם נכון זה, ומחירים בהם נכון דווקא האחר, הרי שמקרים אלו מועטים. לטובת תהליך הזכירה, יש עדיפות לסיפור שמסביב- גם אם מדובר בידע מעשי ו"יבש"; לטובת התכליתיות, חשובה יותר התמציתיות והמציאות. לטובת העברת מסרים יש חשיבות למימד הרגשי, אך לא ניתן להעבירו, אם הלה אינו מבוסס ברובד של מציאות, על בסיסה ניתן לייצר את האמון. וכמו בתחומים אחרים, עלינו, אנשי ניהול הידע, לדעת איך לשלב. לדעת למצוא את האיזון הנכון בין התמונה והזיכרון.



שלכם, מוריה

Comments


bottom of page