ערך

בהתחלה לימדו אותנו שערך שווה לתועלות.
תרגמנו זאת לפונקציות שאנו מספקים במוצר, בשירות או במערכת יחסים.

חלפו השנים, והמשוואה השתנתה: לערך נוספה העלות. משהו נתפס כבעל ערך עבורי בהתאם למה שאצטרך לשלם – כסף, זמן או כל מאמץ אחר. הרעיון הבסיסי לא השתנה, אך נוספה לו חוכמה: כן, מאמץ הוא חלק מהערך עצמו ואי-אפשר להפריד אותו ממנו.

בשנים האחרונות המשוואה עוברת עידון נוסף. במקום לדבר על תועלות ומה אנו מספקים, עלינו להתמקד בתוצרים מהפרספקטיבה של המשתמש או הלקוח בלבד – מה יוצא להם מזה? מה הם מקבלים?

זו התשתית של Design Thinking, טרנספורמציה דיגיטלית, ורוב המודלים העסקיים העדכניים.

אני רוצה להציע עוד רמת דיוק.
כאשר חושבים על התוצר, כדאי לפצל אותו לשניים: תוצר פונקציונלי ותוצר רגשי.

למה? משום שהתוצר הרגשי מתברר פעמים רבות כמהותי ומבדל – הגורם שמייחד את הפתרון המוביל מכל היתר. הוא קשור לאופן שבו קל לצרוך שירות, כמה עצמאות חווה הלקוח, מידת הסיפוק בעת שימוש בידע שאנו מספקים, ועד כמה חדשני הוא מרגיש כשהוא משתמש בו. התוצר הרגשי רלוונטי לעולם ניהול הידע לא פחות מאשר לכל מוצר או שירות אחר.

אז מהיום, כשאתם מגדירים ומציעים פתרון, וחשוב לכם הערך – חשבו במונחי מודל ערך תלת-ממדי: עלות, תוצר פונקציונלי ותוצר רגשי.

עוד צעד לקראת פתרונות ניהול ידע מועצמים.