The Paradox of Choice - סיכום ספר
- ד"ר מוריה לוי
- לפני שעה (1)
- זמן קריאה 7 דקות
ספרו של The Paradox of Choice מאת בארי שוורץ מסביר כיצד עודף אפשרויות עלול להגביר חרדה, חרטה וחוסר שביעות רצון במקום לשפר חופש ואושר. הספר מציע דרכים פרקטיות לקבלת החלטות טובה יותר, ובהן צמצום חלופות, ניהול ציפיות, הימנעות מפרפקציוניזם והתמקדות בבחירות “טובות מספיק” כדי להפחית עומס מנטלי ולהגביר שביעות רצון.
הספר The Paradox of Choice: Why More is Less הינו ספר לא חדש, אך בהחלט ספרר מחדש. הספר שנכתב על ידי Barry Schwartz בשנת 2004 עוסק בפרדוקס הבחירה, או נכון יותר לומר בפרדוקסים. בחירה היא החלק התבוני המרכזי בתהליכי קבלת החלטות ולכן הבנת הפרדוקסים המובנים בתהליך, והכרת כלים להתמודדות, יכולה בהחלט לסייע לכולנו ולשפר את דרכי התנהלותנו.
כותרת המשנה של הספר יכולה להטעות בעיניי, שכן היא יכולה לגרום למחשבה שהספר עוסק בעיקר בפרדוקס המוכר כל כך, שככל שיש לנו יותר אפשרויות- אנחנו בוחרים טוב פחות. הגם שפרדוקס זה מוצג, הוא רק הפתיח לספר, ובאופן הדרגתי שוורץ מעמיק בניתוח מנגנון הבחירה, שמסתבר שהוא מורכב עוד הרבה יותר משהיינו חושבים.
עיקרי הנושאים (לאו דווקא לפי הסדר שמוצגים בספר):
חושבת שכולם יכולים ללמוד מהרעיונות המועלים- ובהחלט ממליצה לקרוא את הספר כולו שמסופר כולו דרך סיפורי מחקר ודוגמאות, ובהחלט ספר נעים וקל לקריאה.
נקודת המוצא האנושית
נקודת המוצא שלנו, שכולנו מעוניינים, כחלק מהיותנו חברה חופשית - באוטונומיה ושליטה, ועל כן בעצמאות בבחירה. בחברת רווחה (well being), שבה תרבות הצריכה מפותחת ומתפתחת כל העת, יכולת הבחירה היא מאבני היסוד, וכל שתרבות הצריכה מתפתחת, הבחירה נכנסת ליותר ויותר תחומי חיים (ביגוד, אוכל, חינוך, תוכניות פנסיה, טיפול רפואי, ספקי אינטרנט, ביטוחי בריאות, מקום עבודה וקריירה, נישואים ועוד).
העצמאות, ובתוכה עצמאות החלטה משורגת במערכת המוסר והחוק שלנו.
ההחלטות שלנו כאנשים מגדירות את מי שאנחנו.
אולם מסתבר שאלו אינם מביאים בהכרח לאושר.
יתר על כן (פרדוקס), אושר מגיע פעמים רבות מקשרים חברתיים משמעותיים, ואלו טומנים בחובם מחויבויות המקטינות את חופש הפעולה שלנו (קונפליקט שרבים מתקשים לנהל תוך איזון בין טובתי ומחויבותי לזולת). ולהיפך; דווקא במדינות בהם יש ליברליות גבוהה ביותר, שיעור הדיכאונות, ואפילו ההתאבדויות, נמצא כגבוה יותר (פרדוקס).
ובתוך החברה, אנשים שונים מקבלים החלטות באופן שונה.
שוורץ מתעכב על שני טיפוסים הרלוונטיים לנושא הספר. אלו נשמעים במבט ראשון דומים, אך לא כך:
הממקסם Maximizer
מנסה להגיע להחלטה הטובה ביותר (best).
המרוצה Satisficer
מנסה להגיע להחלטה מצוינת (excellent), כזו שתגרום לו לשביעות רצון גבוהה.
ניתן לומר שמסתפק בהחלטה טובה דייה, גם אם יש החלטות טובות ממנה.
בעוד לשניהם חשובה החלטה טובה מאד, ולמרות שלכאורה הראשון בעל סיכויים טובים יותר להגיע להחלטה טובה יותר, עם שביעות רצון גבוהה יותר ופחות קשיים וחרטות, לא כך הדבר (פרדוקס).
הממקסמים:
מבצעים יותר השוואות בין חלופות, לפני ואחרי ההחלטה
משקיעים יותר זמן עד שמחליטים
מבצעים יותר השוואות בינם לבין הסביבה (מה אחרים החליטו)
חווים יותר חרטות אחרי ההחלטה
נוטים להשקיע יותר זמן בחשיבה על חלופות היפותטיות
מרגישים פחות טוב עם ההחלטה שקיבלו.
אבל, חשוב לדעת שנטייה זו של מקסום בדרך כלל תלוית תחום- אנשים שממקסמים עושים זאת בתחומים שמאד חשובים להם, ולאו דווקא בכל החלטה בחייהם.
למה שאנשים ימקסמו?
יש כאלו שמתקשים לקבל החלטות בכלל; אחרים מתייחסים לחלק מההחלטות כמייצגות סטטוס, ולכן מתגלגלים לאופי כזה של קבלת החלטות, שנראה שטומן בחובו בעיקר הפסדים. ויש כאלו, שפשוט הופכים לממקסמים, כאשר הם נתקלים בעודף חלופות ולא יודעים איך להתמודד מול השפע.
שוורץ משווה גם בין טיפוסים אופטימיים וטיפוסים פסימיים. האופטימיים נוטים ליחס להצלחות (החלטות טובות) הסבר יותר כרוני, גלובלי, ואישי, ולכישלונות (החלטות רעות) הסבר של משהו חולף, ספציפי או אוניברסלי חיצוני. פסימיים באופן לא מפתיע- נוטים להתנהגות הפוכה.
חלופות
בעידן שבו אנחנו מצויים, בה אנו מקדשים את אפשרות הפרט לבחור, מספר החלופות גדל כל הזמן:
יותר ויותר קטגוריות שונות שיכולות לתת מענה לאותו סוג צורך
יותר ויותר פרמטרים המשפיעים על כל בחירה
יותר ויותר מותגים בכל שילוב
ולטובת התהליך:
יותר ויותר ידע זמין
יותר ויותר ערוצי מכירה.
פרדוקס: ככל שיש לנו יותר חלופות בחירה, אנחנו רוכשים פחות (כולנו מכירים את המחקר המפורסם על רכישת ריבות). ניתן להסביר זאת בגלל ההשקעה המוגברת, שגורמת לרבים לוותר על ההחלטה ולא לרכוש כלל.
פרדוקס נוסף: למרות שהעברת הבחירה אלינו מיטיבה עם אידיאלים של שליטה, רבים מאיתנו מעדיפים שגורם מקצועי ייקח החלטות עבורנו, ולא יטילו עלינו את האחריות המתלווה להחלטה.
תהליך ההחלטה
תהליך ההחלטה נשמע לכאורה ברור:
הגדרת מטרות שאותם אנו רוצים להשיג- ישמשו כקריטריונים להחלטה.
הערכת החשיבות של כל מטרה- החשיבות היא למעשה המשקל של הקריטריון.
בחינת החלופות וסידורן- תוך סינון חלקי של עודף החלופות.
הערכת החלופות- עד כמה סביר שהחלופות אכן תובלנה להשגת המטרות (הרבה פעמים אנחנו שוכחים שלמעשה מדובר בהערכה בלבד שלא ניתן לחזות באופן ודאי!).
בחירת חלופה זוכה.
בחינת השלכות ההחלטה על דרך החשיבה על בחירות עתידיות (שכן ההחלטה מייצגת מטרות שכבר הושגו במידה מסוימת, וכאלו שפחות שיש עוד לחתור להשיגן).
כבר מקריאת התהליך מתבהר שמדובר בתהליך שיכול להיות מייגע, ועוד יותר- ככל שיש יותר חלופות.
אך יש עוד כמה מורכבויות שיש לתת עליהן את הדעת:
התזמון משפיע: על פי מחקריו של זוכה פרס נובל דניאל כהנמן, ההנאה/אושר קשורים גם בתזמון: חוויות יותר משמעותיות הן אלו הקשורות בשיא החוויה ואלו שהיו בסוף, והשפעתן עלינו תהיה משמעותית יותר ממשקלן הנומינלי (ראו סיכום ספר- רציונליות הוגנות אושר >>). מחקרים נוספים המשווים בין בחירה מראש, אפילו לטווח של חודש, שונה מבחירה שבועית.
רמת ציפיות משתנה: על פי מחקרים אחרים אנחנו מסתגלים לקיים וחווים עוצמת רגשות מופחתת מאותן חוויות כאשר אלו חוזרות שוב ושוב (שחיקה ברמת התגובה). פעם הבאה, לא נרצה להסתפק במה שכבר נהנינו ממנו (למשל במסעדה)- אלא נשאף ליותר. בנוסף, כאשר אנחנו משיגים יותר, אנחנו משנים את נקודת הייחוס שלנו (למשל- אחרי שעלינו בשכר, יקשה עלינו להסכים לחזור לרמת השכר הקודמת). מכאן, שהערכת שביעות הרצון משתנה לאור זמן אפילו לאחר ניסיון חיובי.
איסוף המידע לטובת הבחירה נעשה על סמך שלושה מקורות עיקריים (1) מקורות ברשת (2) ניסיונם של חברים ומכרים (3) ניסיון והערכה אישית. אף אחד מאלו לא חף מעודף אובייקטיביות.
הערכת החלופות אף היא אינה רציונאלית. גם כאן ניתן להפנות לעבודותיהם של דניאל כהנמן ושותפו עמוס טברסקי שהקדישו 30 שנה לחקר ההטיות ויוריסטיקות החשיבה, שמקצרות לנו את תהליך ההחלטה, אך גורמות תוך שכך לשגיאות (ראו סיכום ספר- ענן של אפשרויות >>), כמו גם לעבודה המשותפת שזיכתה בסופו של דבר את כהנמן בפרס נובל לאחר ששותפו נפטר (ראו סיכום ספר- Thinking fast and slow>>).
המשמעות היא שלא רק שתהליך ההחלטה מייגע, וככל שיש יותר חלופות- אנחנו מועדים יותר לשגות.
השוואות
בכל החלטה יש השוואה במספר ממדים:
השוואה בין החלופות ומחשבה על מה אנחנו מפספסים מכך שלא בחרנו חלופה אחרת.
השוואה ביחס לציפיות.
השווא חברתית.
השוואה בין חלופות
המחשבה על ההזדמנות שאנחנו מפספסים משפיעה עלינו לפני ואחרי קבלת ההחלטה.
היות וכמעט אין חלופות שרק בעלות יתרונות, וכאלו שרק בעלות חסרונות, כמעט תמיד, החלטה שקיבלנו מובילה להזדמנות שפספסנו – שכן אין כמעט אף פעם חלופות מושלמות, המאפשרות השגת כלל המטרות.
איך זה משפיע עלינו? בחשיבה אינסופית על trade-offs; בדחיית או הימנעות כוללת מקבלת החלטות (למשל באיזון בין עלות ואיכות); בתחושה רגשית לא טובה המלווה את תהליך ההחלטה; ובהחלטות שמושפעות מעודף ההשוואות והערפול הנלווה- והופכות לפחות טובות. ואפילו- למצב שבו החשיבה על כל היתרונות של החלופות שנפספס, תהפוך את ההחלטה על החלופה הטובה ללא מושכת דייה.
ועוד תובנה מעניינת ששוורץ משתף אותנו בה: מחקרים מלמדים שכאשר אנחנו מבקשים לנמק את ההחלטות שלנו (כדרך לשפר את תהליך קבלת ההחלטה), פעמים רבות אנחנו מסיימים עם החלטה פחות טובה. למה? כי לא תמיד אנחנו יודעים לתמלל את הסיבות (ידע סמוי- מ.ל.) מה שגורם לשיח הוורבאלי לא להיות מדויק, ולהשפיע לרעה על הדיון ועל ההחלטה.
השוואה ביחס לציפיות
כאשר אנחנו בוחנים החלטות ביחס לציפיות, אנחנו עושים השוואות בכמה רמות:
משווים את החוויה שלנו בעקבות ההחלטה, לזו שקיווינו (hope) שתהיה.
משווים את החוויה שלנו בעקבות ההחלטה, לזו שהערכנו (expected) שתהיה.
משווים את החוויה שלנו לחוויות אחרות שחווינו לאחרונה.
משווים את החוויה שלנו לכזו שאחרים חוו וסיפרו לנו עליה.
ושוב פרדוקס- ציפיות גבוהות מעמידות סטנדרט גבוה ואולי שאיפה להתקדמות נוספת. אך ציפיות גבוהות יוצרות אכזבות משמעותיות יותר.
השוואה חברתית
השוואה חברתית עוסקת בהשוואה שלנו את עצמנו ביחס לזולת: מיצוב עצמו, סטטוס, ועוד.
בעוד השוואה זו מיטיבה עם כל מי שמוצא את עצו בפסגה, עם רוב האחרים היא מיטיבה פחות.
ההשוואה החברתית היא מרוץ אינסופי, שרבים היו שמחים להמעיטה.
אגב טיפוסים שונים, נלמד שממקסמים יותר מוטרדים מההשפעה החברתית ביחס למרוצים.
חרטה
המחקרים שמציג שוורץ לגבי חרטה מפתיעים (עוד פרדוקס):
יכולת חרטה על החלטה (אפשרות החזרת מוצר שנרכש; אפשרות גירושין; ועוד) נשמעים מפתים וכמוצא בפני תהליכי החלטה ארוכים. הרי אפשר להתחרט. אלא, שהחיים מורכבים יותר:
מסתבר שכאשר יש אפשרות כזו היא יוצרת פחות שביעות רצון מהבחירה. לאחר הבחירה, אנשים ממשיכים להעסיק את מוחם בשאלה, האם הבחירה טובה דייה, והאם כדאי להם להתחרט. בכך הם חווים יותר חסרונות של הבחירה שכבר עשו, ביחס לכאלו שלא יכולים להתחרט ומשלימים עם הבחירה, ואפילו מרוצים ממנה.
האם אנחנו באים ואומרים שאף פעם לא כדאי להתחרט? לא. אבל בהחלט כדאי להשאיר זאת למקרי קצה בלבד ולא לחשוב על זה כחלופה פעילה.
למה יכולת החרטה גורעת?
כי אנחנו לקוחים אחריות על אי הצלחה (כי זה תלוי בנו ולא ״חלב שנשפך״).
כי אנחנו יכולים לדמיין כל הזמן עת החלופות האחרות שאילו היינו לוקחים, אולי מצבנו היה טוב יותר.
מה עוד למדנו?
ככל שיש יותר חלופות מושכות, כך גדול הסיכוי לחרטה.
כלים להתנהלות טובה יותר
השאלה החשובה ביותר אליה מוביל הספר כולו- היא איך עלינו לנהוג כדי להחליט בדרך שתיטיב לנו.
על סמך כל הרעיונות שהועלו, שוורץ מציע מספר כיווני פעולה:
היו מודעים למגבלות שלנו כבני אנוש. הבינו את המנגנונים המשפיעים עלינו. המודעות לכשעצמה, היא כלי ראשון המסייע לנו להתנהל נכון יותר במרחב ההחלטה.
החליטו מראש באילו תחומים להשקיע יותר בקבלת החלטות. ביתר התחומים הסתייעו בחוקים, הנחות יסוד, סטנדרטים ושגרות שלמעשה מגבילים כולנו את עצמאות הבחירה, אך מכוונים אותנו לבחירות טובות דיין.
החליטו מתי נכון לבחור ולקבל החלטה. אל תבחרו בין חלופות רעות, כי נקלעתם להחלטה; השתדלו לכוון מתי לקבל את ההחלטה באופן שתוכלו אכן לבצע בחירה שתיטיב עימכם.
השתדלו לא למקסם, אלא לחפש פתרון מצוין, גם אם הוא לא הטוב ביותר.
הגבילו את כמות החלופות המושוות.
אל תנסו בכוח לנמק כל החלטה.
הגבילו את החשיבה ההיפותטית על מה היה יכול להיות אילו; דחו מחשבות על חרטה, אלא אם ההחלטה שקיבלתם לא טובה באופן קיצוני. חשבו מראש איך לבחור נכון תוך הנחה שלא ניתן להתחרט, ולכן כדאי לבחור נכון עכשיו.
הגבילו את השאיפות שלכם לכאלו ריאליים, כדי שתתאכזבו פחות.
קחו בחשבון את השינוי ברמת ההתלהבות והחוויה החוזרת שלכם אחרי הפעם הראשונה.
שלטו והגבילו את האפשרות שהשפעה חברתית תנהל את חייכם.
הוקירו תודה ולמדו להעריך את הטוב שבחלופות בחרתם.
ואחרון חביב...
למדו לאהוב מגבלות. חוקים, סטנדרטים, אתיקה ומגבלות תרבותיות יכולים להוות יתרון
תגובות