רציתי לשתף אתכם במקרה שקרה לי, נראה לי שאפשר ללמוד ממנו במצבים דומים ואפילו להשליך ממנו לסיטואציות שונות שיש בהם סממנים מחשידים..
אם כך, מקרה שהיה כך היה: בחודשים האחרונים, במסגרת עבדות הייעוץ שלנו בחברה גלובלית גדולה, נתבקשתי להניע מספר פעילויות גם במסגרת פורטל גלובלי שעד לאותו רגע עבדו למענו עמיתים שלי, אך בשבילי מדובר היה בפרויקט חדש ומלא אתגרים, משום שמדובר בעבודה עם צוות מומחים שיושבים מעבר לים ומשמש עובדים של החברה אשר יושבים באתרים הפזורים ברחבי העולם כולו. במסגרת הפעילות קיבלתי על עצמי אזור תוכן אחד מיני רבים ופעלתי בדרך השגרתית ומניבת הפירות שפעלו בה קודמיי- פניתי למומחה תוכן, להלן משה (השם המלא שמור במערכת), והקמנו יחדיו צוות מובילים אשר כולל אנשים ממספר מדינות: ארה"ב, הונגריה, הודו, צ'כיה ואירלנד.
תוכנית העבודה שלי הייתה ברורה ופשוטה: משה ואני נכין מצגת אשר מספרת על מטרותיו ויעדיו של אזור התוכן, נכין עץ תכנים, כפי שאנו רואים אותו בדמו צבעוני, ונציג לכל הצוות ב- Video conference את הרעיון. הם מצידם, יביעו את דעתם, יתנו טיעונים בעד ונגד על כל נושא שהועלה על ידינו, יציעו רעיונות חדשים, ויתנדבו לאסוף תכנים, כל אחד על פי הנושא הקרוב לליבו. ואכן, היום המיוחל הגיע והתכנסנו בחדר הישיבות המאובזר במסכים מכל צדדיו ועליהם החלו לעלות פניהם של מנהלי תחום מרחבי כל העולם. "הבה נתחיל" פצחתי באנגלית רהוטה, אחרי שעות של אימון מול הראי, "משה ואני רוצים להציג לכם את שלד אזור התוכן, כפי שאנו רואים אותו. כיוון שאזור התוכן אמור להוות כלי עבודה בשבילכם, חשוב לנו מאוד לשמוע את דעתכם ולשם כך התכנסנו". ברהיטות הצגנו משה ואני, דמו מושקע ומלבב כאשר משה מפליג בתיאור יתרונותיו של כל רכיב ורכיב. "זה היה אזור התוכן מנקודת מבטי בלבד" אמר משה,"אבל חשוב שגם אתם תתרמו את הידע שלכם. אם כך, מה דעתכם?" "יפה מאוד" אומר ההונגרי. "כן. אני מסכים" מהנהן ההודי. "נהדר" שמח משה. "ומה הם הנושאים שכדאי להוסיף?" "אין צורך להוסיף כלום" עונה הצ'כי. " זה מקיף את הכול " מוסיף האמריקאי במבט זגוגי בעניים. "אני בטוחה שישנם נושאים נוספים שאפשר להוסיף" אמרתי. "לא- ממש מושלם" אמרו הם. "ומה בדבר חלוקת התכנים, האם היא ברורה, נכונה, אינטואיטיבית?". "מאוד אינטואיטיבית" ענו במקהלה מנומנמת. עם סיום ישיבת הועידה, שיתפתי את משה בתחושת חוסר ההתעניינות שחשתי מצד הצוות במהלך של הישיבה. משה הסכים איתי וציין שלא כדאי לערוך ישיבות כאלו בימי שני, כי כולם עדיין עייפים מסוף- השבוע. טוב, אז משה ואני החלטנו להמשיך וחודש נוסף עמלנו על איסוף תכנים ועיבוי הדמו ובסופו ערכנו ישבת וידיאו נוספת (למותר לציין שהפעם לא ביום שני), והצגנו את התכנים שאספנו והנושאים החדשים. "מה דעתכם?" שאל משה בחיוך גדול. "נהדר!" אמרו המשתתפים כל אחד בתורו. הפעם משה לא נפל במלכודת ופנה באופן אישי לכל אחד מהמשתתפים ושאל על נושא ספציפי שקשור אליו. "חומר יפה" ענו כולם. "או, קיי, אז בו נחלק אחריות בנינו, מי לוקח איזה חלק, ונתחיל לאסוף תכנים" אמרתי בהתלהבות. "טוב מאוד" חיזק אותי הצ'כי,"תשלחי לנו במייל מי עושה מה". אובדת עצות נזכרתי בעצה טובה שנתנה לי עמיתתי ברום ואמרתי "חברים יקרים, אולי נכין לפעם הבאה נושא מקצועי שיכול לעניין את כולכם. אחד מכם יציג אותו לשאר ולאחר מכן כל אחד ישתף בידע שלו ובדעותיו בתחום. כלומר, נהפוך את הפגישות שלנו לצוות לומד אשר משתף בידע גם בינו לבין עצמו וגם בפורטל". שתיקה של כמה דקות שררה בחדר, כאשר ההודי הציל את המצב ואמר "נחשוב על זה". וכך מצאנו את עצמנו מסיימים תוך 40 דקות ישיבת ועידה בין-יבשתית שזומנה לשעה וחצי....
מה קורה פה? שאלתי את עצמי ואת משה לאחר סיום הישיבה. מצד אחד, לא שמענו אף לא מילת ביקורת אחת על התכנים שהעברנו וכתבנו. עץ התכנים נראה לצוות מתאים, המסמכים והחלוניות שהצענו- זכו בהנהונים מכל עבר, אבל מצד שני, לא הרגשתי שקיימת שותפות אמיתית, לא הובעו דעות בעד ונגד, לא נלקחה אחריות, אנשי הצוות לא נידבו ידע משל עצמם ולמעשה מעבר לאישור של התכנים שהצגנו,ישיבות הועידה לא הצליחו להתרומם. ואז משה הפנה אותי לחשוב לכיוון שלא חשבתי עליו קודם, למרות שבכל רגע נתון היה אמור ללוות אותי, פערים תרבותיים. לאחר שנתתי דעתי על העניין התחלתי לדבר עם אנשים בארגון ומחוצה לו אשר מזדמן להם לעבוד רבות עם אנשים מעבר לים. אחד מהם אמר לי שבתרבויות רבות אין נוהגים להעביר ביקורת בפומבי (כמה שונה מאצלנו הישראלים, לא?) . התחוור לי לאט לאט שרבים הסיכויים שחברי הצוות חשבו שהדמו והתכנים אינם טובים ואינם מקיפים- אך מבחינתם, המטה של החברה, הנהלת הארגון שיושבת כאן בארץ, מציגה רעיון ולהם אין את הזכות להעביר עליו ביקורת, ובוודאי שלא בפומבי. נכנסים כאן שיקולים ורגישויות רבות: ההבדל ביחסי הסמכות של עובד ומעביד בין תרבויות, תחושת החופש להביע דעה, כיצד יש להביע דעה נגדית ובאיזה פורום, מה המשמעות הפוליטית של התנגדות שכזו- כל אלו הם אספקטים תרבותיים שיש לקחת בחשבון כאשר עובדים עם קבוצות מתרבויות שונות.
השערות אלו התאמתו וקיבלו משנה תוקף כאשר משה ואני חשבנו על דרכים חלופיות להגיע לדעתם האמיתית של חברי הצוות. צעדינו הראשון היה לשלוח את מצגת הדמו במייל לכל אחד בנפרד ולצרף אליו שאלון ובו שאלות מפורשות, כמו: ציין חמישה נושאים שלא קיבלו מקום מספיק באזור התוכן, ציין תהליכי עבודה אשר אינם מוצאים ביטוי כיום בפורטל, ולא הסתפקנו בכך ואף פרטנו בשאלון תהליכי עבודה מרכזיים וביקשנו לציין איזה מידע וידע נחוץ להם בכל שלב ומהיכן הם נוהגים להשיג אותו. רבים מהשאלונים הוחזרו אלינו עם הערות מאירות עניים. חלק קטן מאנשי הצוות לא מצאו לנכון להעביר ביקורת אפילו בדרך זו ורק בשיחת טלפון אישית תרמו את חוות דעתם. מהתשובות הפרטניות הבנו שלמעשה יש עוד מקום רב לשיפור באזור התוכן שבנינו, וישיבות הועידה עם הנהונים, ההסכמות והחיזוקים החיובים היו למעשה, כמעט , חסרות תועלת.
ומה למדתי מכל החוויה? שחשוב לזכור שההתנהגויות של האדם העומד מולך לא תמיד צפויות. הדבר מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בהבדלים בין תרבותיים. אנחנו הישראלים כל כך ישירים, כל כך לא עושים חשבון, "דוגרים", חמים וחברותיים. חשוב לא לשפוט, לא להתנשא, אין כאן עניין של נכון ולא נכון, רק של שוני. לכל מי שמתנסה או עומד להתנסות בחוויה שכזו אני ממליצה להיות ערה לשוני הזה, ואפילו עם ניתן, לדבר קודם עם אנשים שעובדים באופן רצוף עם מדינות היעד ולנסות ללמוד מבעוד מועד על הפערים הללו.